Showing posts with label adol floss. Show all posts
Showing posts with label adol floss. Show all posts


A brief summary of the afternoon's welcome Manifesto

A Crippled Architect 
“An architect who had never done a building, who never went through the whole process of a building, from scratch to the end of the construction, is a crippled architect. In order not to be crippled, every architect should do this at least once in his career.” Those clever words were said to me by the Israeli architect Avraham Yasky (1927-), formerly my employer and later the protagonist of my second book, while handling me the project that would become my first building. I have always been grateful to him for this.
In 1932, many years before the realization of his first project, Philip Johnson, then a young curator at the MOMA, wrote “Architecture is always a set of actual monuments, not a vague corpus of theory” (The International Style, p. 21).
Architecture has to be realized. It has to be real. You may do many things related to architecture – write, read, study, teach or even practice – but if you have not realized a project, you will be a “crippled architect” according to Yasky, or you may not even call yourself an architect according to Johnson.

Architects and Masons
While any architect can cite Adolf Loos’s famous saying “An architect is a mason who had learned Latin” (“Architecture and Education”), not only Latin, in general, has never been a part of the standard architectural education but more surprisingly masonry too has been almost completely absent from the architectural syllabi.
In fact, since the beginnings of modern architectural education in the mid 19th century, architecture schools all over the western world have chosen to provide the students mainly with representational skills - descriptive geometry during the 19th and the 20th centuries, computer assisted conception and drawing in our times. The syllabi were organized according the notion and the rhythm of the studio project, which is in general and by definition fictitious, speculative and hypothetical: it is acknowledged and understood from the very beginning that the project will remain a project, that it would never be realized or built.

Drawing and Withdrawing
Although architects like to say that they build buildings, they do not actually build. In most cases architects do not build at all; they just sit at their desks, in front of their computers, in their studios, ateliers or offices and design, draw and model buildings.
Practically, the withdrawal of modern times’ architectural practice into representation implies a progressive diminishment of the architect’s responsibility and the delegation or the outsourcing of his traditional tasks to other specialists or professionals. There would be numerous decisions that the architect will no longer have to take, and a considerable amount of information that would be irrelevant for him. More importantly, in the modern distribution of tasks it is taken for granted that there would be someone else to do the hard labor: the architect will not do the masonry.

Construction sites as micro societies
If we will try to understand architecture simply by its means of production, to think of it not only as a set of images but as a part of a social and economical process that takes place within the Real, it would be impossible not to see how the production process of a building reproduces and aggravates the social divisions between white collars (architects) and blue collars (masons, laborers), and how, regardless to our best intentions, our construction sites may appear as social theatres in which one might witness, inflict or suffer the worst of our actual class systems.

So, my dear friends, let us now get down to work and realize our thoughts and ideas with our own bodies and muscles.


Sleeping under cardboard boxes is a longtime cliche behavior of persons without a home. So it is comedic, controversial or artistic to render this default choice a conscious design strategy? Whatever your opinion, these designs are remarkably lifelike from a distance - making even the most elegant bed appear to be covered in recycled and tattered cardboard scraps thrown together.

Inspired by a Homeless Cardboard Box

Ever slept under a cardboard box? Probably not. There is a unique project launched in the form of duvet covers by Le Clochard. When I first saw these pictures I wasn’t sure whether the bedding was made out or real carton or cotton, but after I’ve read a little about this project I’ve found that they are made out soft 100% cotton and you can really sleep under it. The Le Clochard Project by SZN hopes to help young homeless people in the Netherlands. A large portion of the proceeds from the sale of the quilt cover and the pillow cases goes towards helping young folks in the Netherlands find work or continue education.


דיבור לקיר למרות הרוק

ארכיטקטורה ספונטנית - המימד הפרפורמליסטי

יש דיון ארוך ורחב, את קצה המזלג שלו חלק מאיתנו שמע הבוקר בשיעור של פ' אפרת על מקומו של הפרפורמליזם באדרכילות בת ימינו.

דיקשנרי.קום לא ידע מה המילה הזו אומרת, וכך גם ויקיפדיה.

אבל מדובר באיזו תנועה שאיכשהו המשיכה את דרכה של הפורמליסטים, ואולי שילבה קצת "ביו-אורגניקה", עם הרבה מאוד מגה הרצים של מעבדים סופר אלקטרונים השועטים במנועם של טרה מחשבים.
הכל יוצא נורא מורכב, כאילו אורגני, אבל רק כאילו, וזה מקצר את תהליכי היצור ומאפשר יצור סדרתי.
או במילים אחרות - בו נבנה סדרה של חוקים שאף בן אדם לא יכול לחשב, נכניס את כל הפרמטרים במחשב, ניתן לו לחשוב על זה כמה ימים ותצא מזה חזית. טוב? - טוב. לא טוב? נעשה עוד 10 ונבחר משם משהו יפה.

אבל מה?
זה רק נראה כאילו אורגני, כאילו חי, או אולי היה חי ועכשיו קפא.

מזכיר לי קצת את התערוכה הזו של "הגרמני עם הגופות".
הכל נראה כאילו אורגני, כאילו אמיתי, אבל כל הפורמלין הזה, שהוא בכלל אקרילי יוצר ריחוק עצום ומוחשי.
הגופות מתות, קפואות, מבריקות תחת הפולרסנטים בברק של ויניל ולא רק שהם לא חיות, הם מעלות ספק תחת השאלה - האם זה בכלל היה חי פעם.

הביניינים הללו, הפרפורמליסטים, מעוררים בעיני את אותה סלידה.
בכדי להראות מספיק אורגנים - טבעיים מטביעים אותם בכל כך הרבה פלסטיק, וסיליקון, והכל מהר ועכשיו שנראה שהרעיון האורגני שכח את שמו.

אורגן, או איבר בשפתינו, לרתום לאדריכלות תכונה "איברית" או אורגנית, זה על ידי הרחבה והעשרה של מערכות היחסים אותם מקימים האיברים השונים. הרי רק בבית מטבחיים אנו רואים את האיברים האורגנים מסודרים אובייקט לצד אובייקט.
לבל אטעה, דיונם של הפרפורמליסטים אינו ביו-מימטי במהותו, אבל כמובן שמדובר בתנועה ששמה לעצמה קודם כל את המימד הפרפורמטיבי - המיצגי של המלאכה הארכיטקטונית. (מיצג לעומת מיצב - במיצב ישנו אובייקט מוצב לראווה, במיצג ישנה סיטואציה חללית ואנו, כצופים, שותפים לה. ש.ש.)
המימד הפרפורמטיבי, אם כן, מתרחש בזמן שאנו פועלים בחלל, כלומר במשך הזמן שבו יש בו אנשים. לקוחות, אלה שבשבילם בונים את כל הדברים שבונים. (לא בונים בשביל היזמים כמעט כלום, הם אלה שבונים, אנחנו פשוט עוזרים להם לעשות את זה...) כלומר, ההגדרה היחידה אשר מובנת בתהליך בצורה אינטגרלית היא שהצורה האורגנית הזו, שהתאמצנו כל כך שתהיה מורכבת, קודם כל תהיה קפואה. נדע איך היא נראית. חוק היסוד של הפרפורמליסטים הוא שהם דטרמיניסטים בהגדרה.

ולמה אני מקשקש על פרפורמליזם בבלוג הנושא את השם ארכיטקטורה ספונטנית?

כי אני מאמין שיש לאדריכלות ספונטנית כמה דברים ללמד את התנועה הפרפורמליסטית. המורכבות המוחלטת אותה מנסים הפרפורמליסטים לתפוס שמורה בידיו של הטבע, בעודו חי, לא קפוא. כי הוא תמיד בתנועה, תמיד צובר, תמיד לומד, תמיד משתנה. הוא לא משומר בפורמלין.

התנועה המוכלת בספונטניות, הביק'א'בראק, פליי ביי ווייר, הפארטאץ', והעבודה הערבית מכילים את הדינמיות הזו. ובכך הם מצליחים להפיח רוח חיים וייחודיות גם באובייקטים סדרתיים. לעגל פינות. כמו שתבנית ביצים יודעת להראות כמו סונטה ברה מינור, או ערימה של בלוקים יודעת להפוך לקיר/כיסא/עדנית/ואדן בד בבד, סימולטנית ובו-זמנית.

הטכנולוגיה של ימינו יודעת לייצר כל צורה לא משנה כמה היא מסובכת או מורכבת. ולא רק זה, היא גם יודעת לייצר רבבות כאלה ממש בזול. גם אם צריך שכל אחד יראה מעט אחרת. בסוף אנחנו כבר יודעים איך זה יראה. וזה לא ידע להראות באף צורה אחרת. זה מה שזה וככה זה. למה לנו להסתפק במועט?

סוף מחשבה בדימוי תחילה.
- או -
הקיר ללא הטיח הרבה יותר ספונטני מהקיר המגומר, שכן יש לו מחברים לקיר ניצב כמעט בכל אורכו.