Showing posts with label Situationism. Show all posts
Showing posts with label Situationism. Show all posts

2/12/2014

Gilles Ivain (Ivan Chtcheglov) / Formulary for a New Urbanism (1953)

(Translation of the Newly Published Complete Version by Ken Knabb)


SIRE, I AM FROM THE OTHER COUNTRY

We are bored in the city, there is no longer any Temple of the Sun. Between the legs of the women walking by, the dadaists imagined a monkey wrench and the surrealists a crystal cup. That’s lost. We know how to read every promise in faces — the latest stage of morphology. The poetry of the billboards lasted twenty years. We are bored in the city, we really have to strain to still discover mysteries on the sidewalk billboards, the latest state of humor and poetry:
Showerbath of the Patriarchs
Meat Cutting Machines

Notre Dame Zoo
Sports Pharmacy
Martyrs Provisions
Translucent Concrete
Golden Touch Sawmill
Center for Functional Recuperation
Saint Anne Ambulance
Café Fifth Avenue
Prolonged Volunteers Street
Family Boarding House in the Garden
Hotel of Strangers
Wild Street
And the swimming pool on the Street of Little Girls. And the police station on Rendezvous Street. The medical-surgical clinic and the free placement center on the Quai des Orfèvres.(1) The artificial flowers on Sun Street. The Castle Cellars Hotel, the Ocean Bar and the Coming and Going Café. The Hotel of the Epoch.
And the strange statue of Dr. Philippe Pinel, benefactor of the insane, fading in the last evenings of summer. Exploring Paris.
And you, forgotten, your memories ravaged by all the consternations of two hemispheres, stranded in the Red Cellars of Pali-Kao, without music and without geography, no longer setting out for the hacienda where the roots think of the child and where the wine is finished off with fables from an old almanac. That’s all over. You’ll never see the hacienda. It doesn’t exist.
The hacienda must be built.
All cities are geological. You can’t take three steps without encountering ghosts bearing all the prestige of their legends. We move within a closed landscape whose landmarks constantly draw us toward the past. Certain shifting angles, certain receding perspectives, allow us to glimpse original conceptions of space, but this vision remains fragmentary. It must be sought in the magical locales of fairy tales and surrealist writings: castles, endless walls, little forgotten bars, mammoth caverns, casino mirrors.
These dated images retain a small catalyzing power, but it is almost impossible to use them in a symbolic urbanism without rejuvenating them by giving them a new meaning. There was a certain charm in horses born from the sea or magical dwarves dressed in gold, but they are in no way adapted to the demands of modern life. For we are in the twentieth century, even if few people are aware of it. Our imaginations, haunted by the old archetypes, have remained far behind the sophistication of the machines. The various attempts to integrate modern science into new myths remain inadequate. Meanwhile abstraction has invaded all the arts, contemporary architecture in particular. Pure plasticity, inanimate and storyless, soothes the eye. Elsewhere other fragmentary beauties can be found — while the promised land of new syntheses continually recedes into the distance. Everyone wavers between the emotionally still-alive past and the already dead future.
We don’t intend to prolong the mechanistic civilizations and frigid architecture that ultimately lead to boring leisure.
We propose to invent new, changeable decors.
* * *
We will leave Monsieur Le Corbusier’s style to him, a style suitable for factories and hospitals, and no doubt eventually for prisons. (Doesn’t he already build churches?) Some sort of psychological repression dominates this individual — whose face is as ugly as his conceptions of the world — such that he wants to squash people under ignoble masses of reinforced concrete, a noble material that should rather be used to enable an aerial articulation of space that could surpass the flamboyant Gothic style. His cretinizing influence is immense. A Le Corbusier model is the only image that arouses in me the idea of immediate suicide. He is destroying the last remnants of joy. And of love, passion, freedom.
* * *
Darkness and obscurity are banished by artificial lighting, and the seasons by air conditioning. Night and summer are losing their charm and dawn is disappearing. The urban population think they have escaped from cosmic reality, but there is no corresponding expansion of their dream life. The reason is clear: dreams spring from reality and are realized in it.
The latest technological developments would make possible the individual’s unbroken contact with cosmic reality while eliminating its disagreeable aspects. Stars and rain can be seen through glass ceilings. The mobile house turns with the sun. Its sliding walls enable vegetation to invade life. Mounted on tracks, it can go down to the sea in the morning and return to the forest in the evening.
Architecture is the simplest means of articulating time and space, of modulating reality and engendering dreams. It is a matter not only of plastic articulation and modulation expressing an ephemeral beauty, but of a modulation producing influences in accordance with the eternal spectrum of human desires and the progress in fulfilling them.
The architecture of tomorrow will be a means of modifying present conceptions of time and space. It will be both a means of knowledge and a means of action.
Architectural complexes will be modifiable. Their appearance will change totally or partially in accordance with the will of their inhabitants.
* * *
A new architecture can express nothing less than a new civilization (it is clear that there has been neither civilization nor architecture for centuries, but only experiments, most of which were failures; we can speak of Gothic architecture, but there is no Marxist or capitalist architecture, though these two systems are revealing similar tendencies and goals).
Anyone thus has the right to ask us on what vision of civilization we are going to found an architecture. I briefly sketch the points of departure for a civilization:
— A new conception of space (a religious or nonreligious cosmogony).
— A new conception of time (counting from zero, various modes of temporal development).
— A new conception of behaviors (moral, sociological, political, legal; economy is only a part of the laws of behavior accepted by a civilization).
Past collectivities offered the masses an absolute truth and incontrovertible mythical exemplars. The appearance of the notion of relativity in the modern mind allows one to surmise the EXPERIMENTAL aspect of the next civilization (although I’m not satisfied with that word; I mean that it will be more flexible, more “playful”). (For a long time it was believed that the Marxist countries were on this path. We now know that this endeavor followed the old normal evolution, arriving in record time at a rigidification of its doctrines and at forms that have become ossified in their decadence. A renewal is perhaps possible, but I will not examine this question here.)
On the bases of this mobile civilization, architecture will, at least initially, be a means of experimenting with a thousand ways of modifying life, with a view to an ultimate mythic synthesis.
* * *
A mental disease has swept the planet: banalization. Everyone is hypnotized by production and conveniences — sewage systems, elevators, bathrooms, washing machines.
This state of affairs, arising out of a struggle against poverty, has overshot its ultimate goal — the liberation of humanity from material cares — and become an omnipresent obsessive image. Presented with the alternative of love or a garbage disposal unit, young people of all countries have chosen the garbage disposal unit. It has become essential to provoke a complete spiritual transformation by bringing to light forgotten desires and by creating entirely new ones. And by carrying out an intensive propaganda in favor of these desires.
* * *
Guy Debord has already pointed out the construction of situations as being one of the fundamental desires on which the next civilization will be founded. This need for total creation has always been intimately associated with the need to play with architecture, time and space. One example will suffice to demonstrate this — a leaflet distributed in the street by the Palais de Paris (manifestations of the collective unconscious always correspond to the affirmations of creators):
BYGONE NEIGHBORHOODS
Grand Events
PERIOD MUSIC
LUMINOUS EFFECTS
PARIS BY NIGHT
C O M P L E T E L Y   A N I M A T E D
The Court of Miracles: an impressive 300-square-meter reconstruction of a Medieval neighborhood, with rundown houses inhabited by robbers, beggars, bawdy wenches, all subjects of the frightful KING OF THIEVES, who renders justice from his lair.
The Tower of Nesle: The sinister Tower profiles its imposing mass against the somber, dark-clouded sky. The Seine laps softly. A boat approaches. Two assassins await their victim. . . .(2)
Other examples of this desire to construct situations can be found in the past. Edgar Allan Poe and his story of the man who devoted his wealth to the construction of landscapes [“The Domain of Arnheim”]. Or the paintings of Claude Lorrain. Many of the latter’s admirers are not quite sure to what to attribute the charm of his canvases. They talk about his portrayal of light. It does indeed have a rather mysterious quality, but that does not suffice to explain these paintings’ ambience of perpetual invitation to voyage. This ambience is provoked by an unaccustomed architectural space. The palaces are situated right on the edge of the sea, and they have “pointless” hanging gardens whose vegetation appears in the most unexpected places. The incitement to drifting is provoked by the palace doors’ proximity to the ships.
De Chirico remains one of the most remarkable architectural precursors. He was grappling with the problems of absences and presences in time and space.
We know that an object that is not consciously noticed at the time of a first visit can, by its absence during subsequent visits, provoke an indefinable impression: as a result of this sighting backward in time, the absence of the object becomes a presence one can feel. More precisely: although the quality of the impression generally remains indefinite, it nevertheless varies with the nature of the removed object and the importance accorded it by the visitor, ranging from serene joy to terror. (It is of no particular significance that in this specific case memory is the vehicle of these feelings; I only selected this example for its convenience.)
In De Chirico’s paintings (during his Arcade period) an empty space creates a richly filled time. It is easy to imagine the fantastic future possibilities of such architecture and its influence on the masses. We can have nothing but contempt for a century that relegates such blueprints to its so-called museums. De Chirico could have been given free reign over Place de la Concorde and its Obelisk, or at least commissioned to design the gardens that “adorn” several entrances to the capital.
This new vision of time and space, which will be the theoretical basis of future constructions, is still imprecise and will remain so until experimentation with patterns of behavior has taken place in cities specifically established for this purpose, cities bringing together — in addition to the facilities necessary for basic comfort and security — buildings charged with evocative power, symbolic edifices representing desires, forces and events, past, present and to come. A rational extension of the old religious systems, of old tales, and above all of psychoanalysis, into architectural expression becomes more and more urgent as all the reasons for becoming impassioned disappear.
Everyone will, so to speak, live in their own personal “cathedrals.” There will be rooms more conducive to dreams than any drug, and houses where one cannot help but love. Others will be irresistibly alluring to travelers.
This project could be compared with the Chinese and Japanese gardens that create optical illusions — with the difference that those gardens are not designed to be lived in all the time — or with the ridiculous labyrinth in the Jardin des Plantes, at the entry to which (height of absurdity, Ariadne(3) unemployed) is the sign: No playing in the labyrinth.
This city could be envisaged in the form of an arbitrary assemblage of castles, grottos, lakes, etc. It would be the baroque stage of urbanism considered as a means of knowledge. But this theoretical phase is already outdated. We know that a modern building could be constructed which would have no resemblance to a medieval castle but which could preserve and enhance the Castle poetic power (by the conservation of a strict minimum of lines, the transposition of certain others, the positioning of openings, the topographical location, etc.).
The districts of this city could correspond to the whole spectrum of diverse feelings that one encounters by chance in everyday life.
Bizarre Quarter — Happy Quarter (specially reserved for habitation) — Noble and Tragic Quarter (for good children) — Historical Quarter (museums, schools) — Useful Quarter (hospital, tool shops) — Sinister Quarter, etc. And an Astrolarium which would group plant species in accordance with the relations they manifest with the stellar rhythm, a Planetary Garden along the lines the astronomer Thomas wants to establish at Laaer Berg in Vienna. Indispensable for giving the inhabitants a consciousness of the cosmic. Perhaps also a Death Quarter, not for dying in but so as to have somewhere to live in peace — I’m thinking here of Mexico and of a principle of cruelty in innocence that appeals more to me every day.
The Sinister Quarter, for example, would be a good replacement for those ill-reputed neighborhoods full of sordid dives and unsavory characters that many peoples once possessed in their capitals: they symbolized all the evil forces of life. The Sinister Quarter would have no need to harbor real dangers, such as traps, dungeons or mines. It would be difficult to get into, with a hideous decor (piercing whistles, alarm bells, sirens wailing intermittently, grotesque sculptures, power-driven mobiles, called Auto-Mobiles), and as poorly lit at night as it was blindingly lit during the day by an intensive use of reflection. At the center, the “Square of the Appalling Mobile.” Saturation of the market with a product causes the product’s market value to fall: thus, as they explored the Sinister Quarter, children would learn not to fear the anguishing occasions of life, but to be amused by them.
The main activity of the inhabitants will be CONTINUOUS DRIFTING.(4) The changing of landscapes from one hour to the next will result in total disorientation.
Couples will no longer pass their nights in the home where they live and receive guests, which is nothing but a banal social custom. The chamber of love will be more distant from the center of the city: it will naturally recreate for the partners a sense of exoticism(5) in a locale less open to light, more hidden, so as to recover the atmosphere of secrecy. The opposite tendency, seeking a center of thought, will proceed through the same technique.
Later, as the activities inevitably grow stale, this drifting will partially leave the realm of direct experience for that of representation.
Note: A certain Saint-Germain-des Prés,(6) about which no one has yet written, has been the first group functioning on a historical scale within this ethic of drifting. This magical group spirit, which has remained underground up till now, is the only explanation for the enormous influence that a mere three city blocks have had on the world, an influence that others have inadequately attempted to explain on the basis of styles of clothing and song, or even more stupidly by the neighborhood’s supposedly freer access to prostitution (and Pigalle?).(7)
In forthcoming books we will elucidate the coincidence and incidences of the Saint-Germain days (Henry de Béarn’s The New Nomadism, Guy Debord’s Beautiful Youth, etc.).(8) This should serve to clarify not only an “aesthetic of behaviors” but practical means for forming new groups, and above all a complete phenomenology of couples, encounters and duration which mathematicians and poets will study with profit.
Finally, to those who object that a people cannot live by drifting, it is useful to recall that in every group certain characters (priests or heroes) are charged with representing various tendencies as specialists, in accordance with the dual mechanism of projection and identification. Experience demonstrates that a dérive is a good replacement for a Mass: it is more effective in making people enter into communication with the ensemble of energies, seducing them for the benefit of the collectivity.
The economic obstacles are only apparent. We know that the more a place is set apart for free play, the more it influences people’s behavior and the greater is its force of attraction. This is demonstrated by the immense prestige of Monaco and Las Vegas — and of Reno, that caricature of free love — though they are mere gambling places. Our first experimental city would live largely off tolerated and controlled tourism. Future avant-garde activities and productions would naturally tend to gravitate there. In a few years it would become the intellectual capital of the world and would be universally recognized as such.

IVAN CHTCHEGLOV(9)
1953


[TRANSLATOR’S NOTES]
1. The humor and/or poetry of some of the signs in this list is obvious, but in other cases it will be obscure for the non-French reader. Quai des Orfèvres, for example, is the headquarters of the Paris Police Department and placement means not only job placement but also arrest. Saint-Anne’s is a street name but also a well-known mental asylum. Some of the other oddities stem from the Parisian habit of naming stores after their street names, which are often rather picturesque, in many cases dating back to the Middle Ages. “Alimentation des Martyrs,” for example, was probably a grocery store located on Rue des Martyrs.
2. The Court of Miracles and The Tower of Nesle: allusions to two Medieval tales dramatized, respectively, by Victor Hugo and Alexandre Dumas.
3. Ariadne: woman in Greek mythology who gave Theseus the thread enabling him to find his way out of the Minotaurs labyrinth.
4. DRIFTING: Elsewhere at this site, the original French term dérive is used. See Debord’s Theory of the Dérive.
5. exoticism: literally excentricité, which in French can mean either eccentricity or outlying location.
6. Saint-Germain-des-Prés: Parisian neighborhood frequented by the lettrists in the early 1950s. It was famous as the scene of postwar bohemianism and existentialism (Camus, Sartre, Simone de Beauvoir, etc.), but less visibly, in less trendy cafés and less reputable bars, Chtcheglov, Debord and their friends pursued their own adventures, evoked in Debord’s Mémoires and in two of his films (On the Passage and In girum) and recounted in detail in Jean-Michel Mension’s The Tribe
7. Pigalle: Parisian red light district. Chtcheglov’s point is that the supposed presence of prostitution had nothing to do with Saint-Germain-des-Prés’s cultural impact since Pigalle had far more prostitution yet exerted no particular influence. 
8. Neither of these books were written. Henry de Béarn, another Lettrist International member, was a close friend of Chtcheglov’s.
9. “Ivan Chtcheglov participated in the ventures that were at the origin of the situationist movement, and his role in it has been irreplaceable, both in its theoretical endeavors and in its practical activity (the dérive experiments). In 1953, at the age of 19, he had already drafted — under the pseudonym Gilles Ivain — the text entitled “Formulary for a New Urbanism,” which was later published in the first issue of Internationale Situationniste. Having passed the last five years in a psychiatric clinic, where he still is, he reestablished contact with us only long after the formation of the SI. He is currently working on a revised edition of his 1953 writing on architecture and urbanism. The letters from which the following lines have been excerpted were addressed to Michèle Bernstein and Guy Debord over the last year. The plight to which Ivan Chtcheglov is being subjected can be considered as one of modern society’s increasingly sophisticated methods of control over people’s lives, a control that in previous times was reflected in atheists being condemned to the Bastille, for example, or political opponents to exile.” (Introductory note to Chtcheglov’s “Letters from Afar,” Internationale Situationniste #9 [1964], p. 38. A passage from one of those letters can be found here.)







“Formulaire pour un urbanisme nouveau” was written in 1953. An abridged version appeared in Internationale Situationniste #1 (Paris, June 1958), a translation of which was included in the first edition of the Situationist International Anthology. The present text (included in the Revised and Expanded Edition of the SI Anthology) is a translation by Ken Knabb of the complete original version, which has just been published for the first time in France (Écrits retrouvés, Éditions Allia, 2006). See also the biographical study by Jean-Marie Apostolidès and Boris Donné:Ivan Chtcheglov, profil perdu (Allia, 2006).
No copyright.

Source: B U R E A U   O F   P U B L I C   S E C R E T S (http://www.bopsecrets.org/SI/Chtcheglov.htm)

(a partial Hebrew translation: http://readingmachine.co.il/home/articles/article_601)

2/28/2013

Guy Debord / Theory of the Dérive

"ONE OF THE BASIC situationist practices is the dérive [literally: “drifting”], a technique of rapid passage through varied ambiances. Dérives involve playful-constructive behavior and awareness of psychogeographical effects, and are thus quite different from the classic notions of journey or stroll."
( Guy Debord / Theory of the Dérive / Translated by Ken Knabb / situationist international online)


Guy Debord, "Naked City" - a Psychogeographical map of Paris, 1957 

3/02/2009

גי דבור: תיאוריית הסחף


בין השיטות הסיטואציוניסטיות, הסחף הוא טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות. מושג הסחף קשור באופן הדוק להכרה בתוצאים בעלי אופי פסיכוגיאוגרפי, ובהפגנת התנהגות משחקית-קונסטרוקטיבית, מה שמנוגד למושגים הקלאסיים של המסע ושל הטיול.
כשאדם אחד או כמה, מתמסרים לסחף, הם מוותרים למשך זמן פחות או יותר ארוך, על סיבות לתנועה ולפעולה שהם מורגלים עליהם, על היחסים, על העבודות ועל הבילויים שלהם, כדי לתת לעצמם להענות לפניותיו של השטח ולמפגשים שהוא טומן בחובו. תפקידו של השרירותי כאן הוא פחות מהותי ממה שניתן לחשוב: מנקודת המבט של הסחף, לערים יש תבליט פסיכוגיאוגרפי ובו זרמים קבועים, נקודות קבועות, ומערבולות המקשות על הכניסה ועל היציאה של אזורים מסוימים של מצוקה.
אולם הסחף, בכללותו, הוא בעת ובעונה אחת גם אותו "לתת לעצמך ללכת" וגם ניגודו הגמור: השליטה על הוריאציות הפסיכוגיאוגרפיות באמצעות ההכרה והחישוב של האפשרויות שלהם. במובן זה, הנתונים שמאוששים על ידי הכלכלה, עד כמה שמוגבל המרחב החברתי שמלכתחילה מדע זה בחר לו לעיון, אינם יעילים למחשבה הפסיכוגיאוגרפית.
באמצעות השיטה הפסיכוגיאוגרפית יש להשלים את הניתוח האקולוגי של האופי האבסולוטי או היחסי של הקיטועים במרקם האורבני, של תפקידם של המיקרו-אקלימים, של היחידות הבסיסיות המובחנות של הרבעים האדמיניסטרטיוויים, ובעיקר הפעילות הדומיננטית של מרכזי העניין. את האתר הרגשי והאובייקטיווי שבו מתרחש הסחף יש להגדיר בהתאם לדטרמיניזם שלו-עצמו ובהתאם למורפולוגיה החברתית.
שומבאר דה לוו, במחקרו "פריז והאגלומרציה הפריזאית" (Bibliotheque de Sociologie, PUF 1952) מציין ש"רובע עירוני אינו מוגדר רק באמצעות גורמים גיאוגרפיים וכלכליים אלא גם באמצעות הייצוג שלו על ידי תושביו ותושבי הרבעים האחרים"; הוא מראה באותו מחקר - כדי להדגים את "צרותה של הפריז האמיתית שבה חיים כל האינדיווידואלים... גיאוגרפית, מדובר במסגרת מצומצמת ביותר" - התווי של כל המסלולים אותם עורכת במשך שנה, סטודנטית מהרובע ה- 16; המסלולים שלה משרטטים משולש בעל מימדים קטנים, ללא חריגות, ששלושת קדקדיו הם ה"אקול דה סיינס פוליטיק", מעונה של הסטודנטית והמורה שלה לפסנתר.
אין ספק שסכימות מעין אלה, דוגמה לפיוט מודרני שעשוי לעורר תגובות עירניות - במקרה זה שאט נפש על האפשרות הזו של חיים - או אפילו תיאוריה כמו זו של ברג'ס ביחס לשיקגו, אודות חלוקת הפעילויות החברתיות באזורים מרוכזים מוגדרים, אינן אמורות לתרום דבר וחצי דבר להתקדמותו של הסחף.
בסחף, למקריות יש תפקיד חשוב ביותר, ביחוד כאשר ההתבוננות הפסיכוגיאוגרפית עדיין אינה מנוסחת. אולם פעולת המקריות היא מטיבעה שמרנית, ונוטה לגרום לגיוונם של מספר אפשרויות מוגבל, להרגליות. הקידמה אינה אלא נתק של אחד השדות בו מתרחשת המקריות, באמצעות יצירת תנאים חדשים שמתאימים יותר למטרותינו. ניתן לומר איפוא שהמקריויות של הסחף שונות באופן יסודי מאלה של הפרומנדה, אבל שהמשיכה לתגליות הפסיכוגיאוגרפיות הראשונות עלולות לקבע את את הסוביקט או את הקבוצה מסביב לצירים שגרתיים חדשים, שאליהם ממילא הכל מגיעים.
קריאת תיגר לא מספקת, ויישומה האידיאולוגי שעדיין היה ריאקציונרי, הביא לכשלונו של השיטוט המפורסם וחסר המטרה, שנוסה ב- 1923 על ידי ארבעה סוראליסטים שיצאו מעיר שעלתה בגורל: התעיה בלב אזור כפרי היא כמובן מדכאת, והתערבות הגורל שם דלה מתמיד. אבל חוסר שיקול הדעת נלקח רחוק עוד יותר במדיום (מאי 1954) על ידי אחד, פייר וונדריס שחשב שניתן להתקרב לאנקדוטה מעין זו - כיוון שכל זה הוא חלק מאותו שחרור אנטי דטרמיניסטי - באמצעות כמה נסיונות הסתברותיים, למשל פיזורם השרירותי של ראשני צפרדעים בצנטרפוגה כשהוא מדגיש בנוקדנות: "צריך שלמצבור הזה לא תהיה כל השפעה חיצונית". בתנאים מעין אלה, הניצחון מגיע כמובן לראשנים שיש להם היתרון להיות "חסרי אינטליגנציה, יכולת חיברות ומיניות" ולפיכך "באמת עצמאיים האחד מהשני".
בניגוד למוזרויות הללו, האופי האורבני בעיקרו של הסחף, שנמצא במגע עם מרכזי האפשרויות והמשמעויות של הערים הגדולות שהותמרו על ידי התעשייה, עשוי להוות תשובה הולמת למשפט של מרקס: "בני אדם אינם מסוגלים לראות סביבם אלא את פרצופם-הם, כל מה שמדבר אליהם מדבר עליהם. הנופים שלהם מתמלאים ברוח חיים".
אפשר להיסחף לבד, אבל הכל מצביע על כך שהחלוקה המספרית הפורה ביותר היא של שנים או שלושה בני אדם שמצליחים להגיע לאותה נקיטת עמדה, חיתוך הרשמים של הקבוצות מאפשר להגיע למסקנות אובייקטיוויות. רצוי שהרכב הקבוצה יישתנה מסחף אחד לאחר. מעל לארבעה או חמישה משתתפים, האופי המיוחד של הסחף מידרדר במהירות, ובכל מקרה בלתי אפשרי לבצע סחף בן עשרה משתתפים מבלי שהוא ייתפצל למספר סחפים המתבצעים בו-זמנית. במהלך מעין זה טמון עניין רב, אולם הקשיים שטמונים בו עדיין לא איפשרו לבצע אותו בהיקף הדרוש.
המשך הממוצע של סחף הוא יום, פרק הזמן שבין שתי תקופות של שינה. נקודות היציאה וההגעה בזמן, ביחס ליממה הסולארית, אינן חשובות, אבל כדאי לציין שהשעות האחרונות של הלילה אינן בדרך כלל מתאימות לסחף.
למשך הממוצע של הסחף יש ערך שהוא בעיקרו סטטיסטי. ראשית, משום שרק לעיתים נדירות הסחף מופיע בצורתו הטהורה, והנוגעים בדבר נמנעים בקושי מלהקדיש שעה או שעתיים בתחילת או בסוף היום, לעיסוקים בנאליים; בסוף היום, העייפות תורמת הרבה לנטישה הזו. אבל לפני הכל, הסחף מתנהל לעיתים קרובות במשך כמה שעות שנקבעו מראש, או באופן מקרי במשך כמה רגעים, או להיפך, במשך כמה ימים ללא הפסקה. על אף העצירות שנגרמות עקב הצורך בשינה, סחפים מסויימים בעלי אינטנסיביות מספקת עשויים להתארך למשך שלושה או ארבעה ימים, לפעמים גם יותר. לפעמים, במקרים בהם יש השתלשלות של סחפים, כמעט בלתי אפשרי לקבוע בדיוק את הרגע בו מצב הרוח שמתאים לסחף אחד מפנה את מקומו למצב רוח של סחף אחר. השתלשלות כזו של סחפים נמשכה במקרה אחד לחודשיים ללא הפסקה, מה שהביא לתנאים אובייקטיווים חדשים שגררו את העלמותם של חברים ותיקים רבים.
השפעת האקלים על הסחף, למרות שהיא קיימת, אינה מכרעת אלא במקרים של גשמים מתמשכים שמונעים את הסחף כמעט באופן מוחלט. לעומת זאת, סערות או סוגים אחרים של תופעות אקלימיות רק עשויים להועיל.
השדה המרחבי של הסחף הוא מדוייק יותר או מעורפל יותר בהתאם לאופן שבו הפעילות הזו מכוונת - ללימוד של אתר או לתוצאות רגשיות מתעתעות. אין לזלזל בעובדה שלשני ההיבטים הללו של הסחף אפשרויות רבות ליחסי גומלין ויהיה זה כמעט בלתי אפשרי לבודד את האחד מהאחר. השימוש במוניות, לדוגמא, עשוי לספק קו הפרדה די ברור: אם במשך סחף מסוים משתמשים במונית, בין אם זה כדי להגיע למקום מסוים ובין אם זה כדי לנוע במשך עשרים דקות לכיוון מערב, הרי זה משום שמעונינים בסוג של הגליה אישית. אם מעוניינים בחקירה ישירה של אתר, נותנים קדימות למחקר אורבניזם פסיכוגיאוגרפי.
בכל המקרים, השדה המרחבי הוא לפני הכל פונקציה של בסיס היציאה - הבית במקרה של יחידים ונקודות כינוס נבחרות במקרה של קבוצות. המרחב המקסימלי של שדה כזה אינו עובר את שטחה של עיר גדולה ופרבריה. המרחב המינימלי יכול להתחם ביחידת סביבה קטנה: רובע אחד, או אפילו בלוק עירוני בודד אם הוא שווה את המאמץ (המקרה הקיצוני ביותר של סחף-סטטי הוא יום מבלי לצאת מתחנת הרכבת סן-לזאר).
חקירתו של שדה מרחבי מוגדר דורשת קביעתם של בסיסים, וחישובם של כיווני החדירה. כאן בא לידי ביטוי לימוד המפות, רגילות או פסיכוגיאוגרפיות, ותיקונן או שיפורן של המפות הללו. האם יש צורך לומר שהחיבה לרובע, ללא ידיעה וללא חקירה שלה עצמה, אסור שתבוא לידי ביטוי? מעבר לחוסר המשמעות שלו, זהו היבט סובייקטיווי לחלוטין שאינו מחזיק מעמד זמן רב.
באופן מנוגד, החלק של החקירה הוא מזערי ביחס לזה של ההתנהגות המתעתעת שב"מפגש אפשרי". האדם מתבקש להגיע לבדו בשעה ובמקום שנקבעים לו. הוא משוחרר מההתחייבויות המעצבנות של מפגש רגיל כיוון שאין לו למי לחכות. אף על פי כן, "המפגש האפשרי" שהביא, ללא הכנה, את האדם למקום שהוא יכול היה להכיר או לא להכיר, גרם לו להביט סביב. באותה מידה, היה אפשר לקבוע באותו המקום והזמן "מפגש אפשרי" אחר עם מישהו שאת זהותו אינו מכיר או מישהו שלא התראה איתו מעולם. הוא עשוי שלא להיפגש עם איש או אפילו להיפגש במקרה עם זה שקבע לו את "המפגש האפשרי". בכל מקרה, ובעיקר אם המקום והזמן נבחרו היטב, מהלך הזמן של האיש יקבל תפנית לא צפויה. הוא יכול אפילו לקבוע בטלפון למישהו "מפגש אפשרי" למישהו אחר שאינו יודע היכן נקבע המפגש הראשון. ניתן לראות שהמשאבים של בילוי זה הם כמעט אינסופיים.
באופן זה, צורת החיים המאוד לא קוהרנטית ואפילו חלק מהתעלולים המפוקפקים שלנו ושל הסובבים אותנו, כמו חדירות ליליות לקומות של בניינים בהריסה, נסיעה מתמשכת בטרמפים על פני פאריז במשך שביתת המטרו כדי להגביר את הבלבול , לתעות במעברים התת קרקעיים האסורים של הקטקומבות, כל אלה נובעים מרגש הסחף. כל מה שאפשר לכתוב עליו הוא רק סיסמת מעבר למשחק הגדול הזה.
הלקחים של הסחף מאפשרים ליצור את הסקרים הראשונים של המעברים הפסיכוגיאוגרפיים של הקרייה המודרנית. מעבר להכרת יחידות הסביבה, מרכיביהן העיקריים ומיקומן המרחבי, אפשר לראות את צירי המעבר העיקריים שלהן, את היציאות שלהן ואת ההגנות שלהן. אפשר להגיע להיפותיזה המרכזית, אודות קיומם של קטבים פסיכוגיאוגרפיים. אפשר למדוד את המרחקים שמפרידים למעשה בין שני אזורים של עיר, מרחקים שאין להם דבר וחצי דבר עם מה שהתבוננות שטחית במפה עשוייה לגרום להאמין. אפשר לשרטט באמצעות מפות ישנות, תצלומי אוויר וסחפים נסיוניים, את הקרטוגרפיה ההשפעתית שהיתה חסרה עד עכשיו ושחוסר הבהירות הנוכחי שלה הוא בלתי נמנע נוכח העבודה הכבירה שיש להשלים, שאינה פחותה מזו שנעשתה על ידי השרטטים הראשונים של המפות הימיות, רק בהבדל היחיד שלא מדובר יותר בציון מדוייק של גבולותיהן של יבשות קבועות אלא בשינוי הארכיטקטורה והאורבניזם.
בימינו, היחידות השונות של האוירה ושל המגורים אינן תחומות באופן חד, אלא מוקפות בשוליים גבוליים פחות או יותר נרחבים. השינוי הכללי ביותר שהסחף עשוי להוביל אליו הוא צמצומם של השוליים הללו עד לביטולם המוחלט.
בארכיטקטורה עצמה, הסחף מאפשר להכיר סוגים חדשים של מבוך שהאפשרויות החדשות של הבנייה המודרנית מעודדות. כך, העיתונות ציינה במרץ 1955 את בנייתו של בניין בניו יורק שבו מסתמנת לראשונה ההזדמנות להיסחף בפנים של דירה:
"לדירות של הבניין הלולייני תהייה צורת פרוסת עוגה. הן יוכלו לגדול או לקטון לפי הצורך באמצעות הזזת מחיצות נעות. הדרוג בחצי קומה מונע את הגבלת מספר החדרים והדייר יכול לבקש להשתמש בפרוסה הבאה בין אם היא מעליו או מתחתיו. שיטה זו מאפשרת להפוך תוך חצי שעה דירה של ארבעה חדרים לדירה של שנים עשר חדרים או יותר."







מתוך "INTERNATIONAL SITUATIONISTE", גליון מס' 2 - דצמבר 1958
(מצרפתית: שרון רוטברד)
עוד על גי דבור והסיטואציוניסטים:
גי דבור הגדרות סיטואציוניסטיות
סיטואציה, סחף, היסט, פסיכוגיאוגרפיה, תרבות.הגדרות קצרות של מונחי התנועה הסיטואציוניסטית. מתוך גליון מס' 1 של Internationale situationniste.
גי דבור ההפרדה הכוללת
"הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים." כמה תזות ראשונות.
גי דבור חברת הראווה
"כאשר הצורך נחלם בחברה, החלום הופך לצורך.הראווה היא חלום הבלהות של החברה המודרנית הכבולה, שאינו מבטא בסופו של דבר, אלא את תשוקתה לישון. הראווה היא שומר הסף של השינה."
גי דבור ארגון הטריטוריה
"אם יש להבין את כל הכוחות הטכניים של הכלכלה הקפיטליסטית כמחוללי הפרדות, במקרה של האורבניזם יש לנו עסק עם ציוד התשתית שלהם, עם הטיפול בקרקע לשם התאמתה להתפרשׂותם, עם הטכניקה של ההפרדה עצמה."
גי דבור תכנית לשיפורים רציונליים של פאריז
לחבר מפסקים לפנסי הרחוב, לבטל את בתי הקברות, להחליף את שמות הרחובות. פרוטוקול מישיבה של התנועה הלטריסטית מספטמבר 1955.
חברת הראווה, הסרט
גירסה מקוונת ומלאה עם תרגום לאנגלית של סרטו של גי דבור "חברת הראווה" (צרפת, 1973). הסרט, באורך מלא, כולל קטעי סרטים "מוסטים" של סרטי פרסומת ויומנים קולנועיים, סרטי קולנוע של במאים אמריקאים כסם ווד, אורסון וולס, ג'ון פורד, ניקולס ריי, ג'וזף פון סטרנברג ואחרים, וכן "קטעי קולנוע שונים משל במאים 'ביורוקרטיים' מארצות המכונות 'סוציאליסטיות'". הסרט מלווה בקריינות של קטעים מספרו של דבור "חברת הראווה".
ביקורת ההפרדה
סרט של גי דבור מ- 1961. אחד מגדולי האנטי-סרטים של כל הזמנים. מתוך אתר acte-gratuit.net
סרט של גי דבור מ- 1978