3/03/2009

פול ויריליו: מוזיאון התאונות (1989)


כשהמציאו את האוניה, המציאו את הטביעה, כשהמציאו את מכונת הקיטור, את הקטר, המציאו את הירידה מהפסים, את אסון הרכבות. כך גם היה כשנולדה התעופה, אז המטוסים הביאו את ההתרסקות אל הקרקע, את האסון האווירי. שלא לדבר על המכונית ועל ההתנגשות במהירות גבוהה, על החשמל וההתחשמלות, וכמובן גם לא על סיכונים טכנולוגיים גדולים שנובעים מהתפתחות התעשיות הכימיות והגרעיניות... כל תקופה של ההתפתחות הטכנולוגית הביאה, יחד עם המכשירים שלה, המכונות שלה, להופעתן של תאונות ייחודיות, שמגלות על דרך השלילה את אופייה האמיתי של התפתחות המחשבה המדעית.
החפץ הצבאי, כלי נשק או כלים אחרים, הופך על פניה את המגמה להעדיף את המהות. חוכמת המלחמה דורשת בדיוק להיפך, את ההמצאה הראשונית של התאונה, של החורבן. הנשק - תותח, פגז, טנק או טיל - הוא בסופו של דבר כלי מלחמה כבד שמנסים כמה שיותר להקל ולמזער, בעוד שביצועי ההרס שלו (פגיעה, טווח...) מוגברים ללא הרף, הופכים ליותר ויותר ראוותניים, עד לכדי ניסיון להגיע להמצאת הנשק האבסולוטי (אטומי או אחר), צורה אבסולוטית של הסיכון הטכנולוגי הגדול, ולפיכך, כך מקווים, לתחילתה של התבונה.
למעשה, תחילתה של התבונה, תהיה בעיקר להכיר בסימטריה שבין המהות והתאונה, במקום להסתיר אותה. להחזיק במכשיר, בציוד תעשייתי חדש, פירושו להחזיק בסכנה, בסיכון ייחודי, לפתוח את הדלת ולחשוף את האינטימיות לסיכונים קלים או כבדים.
לצנזר, כפי שלמרבה הצער זה המקרה, פירושו להסתיר, ולסייע לאבדן האמון בתוצאי המדע, אבדן שהוא כיום שווה ערך לאבדן האמון בפוליטיקה. מכאן הנטישה, שקיעתה של הסקרנות בתחומים המגוונים ביותר - בהתחשב בהתפתחות חסרת התקדים של הדימויים האלקטרונים והאחרים, לפחות בתחום זה, תעשיית הסימולציה נושאת בחובה זה מכבר סתירה פנימית ראשונה, שלא לומר פיצוי מסויים.למעשה, חשיפת התאונה על מנת שלא להיחשף לתאונה, היא מעתה הפונקציה המרכזית של אותם "סימולטורים" המשמשים בהפעלת של מכונות... נראה לי שמן הראוי היה לנהוג באותה הדרך כשמדובר במוזיאוגרפיה החדשה, ובמיוחד בזאת שמתיימרת לטפל במדעים ובמוצרים התעשייתיים.
בזמן שנפתח בלה וילט מוזיאון צרפתי חדש, יש לחשוף את הפן הסמוי של הייצור התעשייתי הנוגע לכישלון, לקלקול. לא לבנות את "המוזיאון של האנטי מדע"[1], אלא לנסות ולפרק את עצם המושג "מוזיאון" כשהוא מיושם בפרקטיקות שמוצאן ממחקר נסיוני, וכך לסייע בייסוד מה שאולי יהפוך יום אחד למדע של האנטי- מוזיאון, לפלטפורמה הציבורית של מה שלעולם אינו נחשף אבל חושף אותנו ללא הרף לסכנות כבדות.

בתקופה שבה כותרות העיתונים וחדשות הטלוויזיה עסוקים דרך קבע או כמעט דרך קבע, בתאונות מכוונות או מקריות, דרמות, אסונות טבעיים או מעשי טרור, בעיית "המוזיאולוגיה המדעית" כבר אינה נוגעת לבחירה בין "גלריית המכונות" של מוזיאון הצבירה בנוסח מוזיאון ה-Arts et Metiers ובין המוזיאון-מעבדה מסוג Palais de la Decouverte, אלא ל"פוזיטיביזם" הפילוסופי והמדעי, לאשלייה הלירית של מקדמי "הקידמה" שחוסמת ומכסה ללא הרף על ההשלכות השליליות שלה, וכל זאת בשם המדע!... כאילו שהמחקר במדעים המדוייקים יכול היה להתקדם באמצעות ההסתרה והצנזורה של הטעות ושל החישוב המוטעה.




[1] בהקשר לנושא זה, ר' את מאמרו של פייר טואילייה (Thuillier) Les origins de l`anti-science, La recherche, פברואר 1986.
(מצרפתית: שרון רוטברד)
פול ויריליו (1932), אורבניסט, ארכיטקט, פילוסוף ופדגוג. ויריליו חקר בשנות החמישים והשישים את המורשת הארכיטקטונית שהותירו הגרמנים על חופי צרפת. מאז הוא חוקר את הקשרים בין עיר, מלחמה, קולנוע וטכנולוגיה.

קלוד פארן: שני הזמנים של הארכיטקטורה (1966)


אפשר לפגוש בארכיטקטורה בשני זמנים. זמן הרגע: אתר הבנייה. זמן הַמֶשֶך: השימוש. אתר הבנייה הוא הסכימה במצבה הברוטלי ביותר והתוקפני ביותר. הוא בעל משמעות עצומה ביחס לעתיד הארכיטקטוני של היצירה. הוא נתון לקריאה בלב פתוח, עדיין לא עמוס בכל התוספות של השימוש היומיומי של בני האדם.
אם יש ארכיטקטורה, היא מתנסחת במצבה הגולמי[1], המובלע. המוגמר והנוח עדיין לא נאחזו בה כדי לטשטש אותה, לרכך אותה, לבלבל אותה. אנו נמצאים בעת ובעונה אחת בניסוח המדויק ביותר ובחלום החלל הבלתי משומש. הכל כבר נאמר. הדרך חזרה אינה אפשרית עוד. אבל עדיין היוצר הוא היחיד לדעת.
רגע התפנית הוא התחלת השימוש. זהו הסף ההפוך של ההכנסה-בסוד. זוהי הדחייה של האב כדי להתעמת עם העולם. זהו רגע האי-הבנה, ההתנגשות, בין עולם שהוא מכוון מדי להווה ובין ארכיטקטורה שנפתחת אל עבר העתיד, שנהגתה למען הַמֶשֶך, עוינת להווה, מנוסחת לדורות של המחר, ויחד עם זאת, אנשי היום הם אלה שעליהם להתמודד עם השימוש.
ואז מגיע זמן הַמֶשֶך. האנשים והדברים חוקקים בארכיטקטורה את סימניהם השונים; הזדקנות, פציעות; זהו רגע ההטמעה: מעבר ושימוש. בזמן זה, הארכיטקטורה מחנכת להשתתפות.
מאוחר הרבה יותר היא נשארת כעדות.


[1] - brute



מתוך כתב העת Architecture Principe, גליון מס' 3 ( 1966)
(מצרפתית: שרון רוטברד)


בתמונה: כנסיית סנט ברנדט, נבר / Architecture Principe (קלוד פארן ופול ויריליו)

קלוד פארן: לשלוט על האתר (1966)


הארכיטקטורה מטבעה אינה ביולוגית, היא יצירה.הארכיטקטורה אינה נטמעת באובייקט, היא אנטי-חפץ.הארכיטקטורה מכנסת. היא התמצית עצמה של ההתקבצויות האנושיות.הארכיטקטורה אינה משתלבת באתר. היא קיימת כשלעצמה ומבססת עם הנוף יחס איכותי ומידתי. במצבי משבר על הארכיטקטורה לתת פתרון הישרדות, שרידה. אל מול הצרכים, לעומת האילוצים, כנגד הבלתי אפשרי הארכיטקטורה חייבת:- לעזוב את הערים הקיימות ולקדם התקבצויות אנושיות חדשות.- לשלוט על האתר. להפוך לשווה ערך לתבליט הטבעי, לשנות קנה מידה, להפוך לתבליט מלאכותי, לנוף... אל מול האי ודאות של הנפש, אל מול הדאגה, החרדה, הפחד הקולקטיבי, התגברות האלימות, הארכיטקטורה חייבת להשיג את שינוי המנטליות באמצעות שני אמצעי מפתח:- מישורים משופעים בחלל למתקנים ולשימושים- זיזיות אלכסונית של המסות (הפנים למגורים, החוץ לתנועה).הארכיטקטורה לעולם אל לה להיות ניטרלית או לא החלטית. היא חייבת להיות פעילה. האדם בתוך הארכיטקטורה צריך להיות מודע באופן רציף, להשתתף בפעולה או במופע. הוא שייך להמשכיות של העולם הארכיטקטוני – בניינים להעפיל עליהם, לנצח אותם. הארכיטקטורה במהלך שלה, של היצירה, אסור לה להתנהל באמצעות צבירה, הוספה של מרכיבים בסיסיים.הקונקרטיזציה הצורנית שלה, המימוש שלה בחומר, חומקים מתהליך האגלומרציה המודולרית, כמו מתהליך החקירה הצורני. היא בשלב של הרעיון, של העיקרון. הממדים שלה מטילים אותה מחדש אל המונומטלי בחלליות חדשה.החיים המשותפים, משולבים בקרייה, הופכים לעוצמת חיים חיובית ולא לכוח מאיים ובלתי צפוי. הם אינם שולטים במימושה של הצורה הארכיטקטונית.הארכיטקטורה תהפוך שוב לנחלת המובן מאליו. היא תהיה בלתי ניתנת לעירעור, בלתי ניתנת לוויכוח. היא לא תהיה יותר לנחלת האבנגארד. היא תהיה. האנשים יכירו בה כשלהם. האמנויות האחרות ימצאו בה קוהרנטיות ומציאות.


(מתוך גליון מס' 1 של Architecture Principe, פברואר 1966)








קלוד פארן (1923), ארכיטקט ומבקר ארכיטקטורה מהמקוריים בצרפת. בשנות השישים היה שותף עם פול ויריליו בקבוצת "Architecture Principe", שהוציאה כתב עת בשם זה, בו הם פרסמו מניפסטים ופרויקטים. הפרויקט הבנוי היחיד שלהם כקבוצה היה כנסיית סנט ברנדט בנבר.
בתמונה: Nautacité, 1966 - פרויקט ל"עיר שצפה מעל קרקע שאיבדה את החומריות שלה" / קלוד פארן ופול ויריליו




Gordon Matta-Clark: Splitting, 1974

















צבי אלחייני אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק
מתוך "סטודיו" 154: מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות.

3/02/2009

צריף על צריף, ארכיטקטורה ספונטנית בדרום תל אביב


צריף רדימייד מורכב על צריף קיים, גדרות מאולתרות, איטום בנייר זפת, מרזבים במסלולים בלתי אפשריים.
באזורים רבים בדרום תל אביב, הארכיטקטורה השלטת היא ארכיטקטורה ספונטנית, ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים.
המאפיינים: ביצוע תוך כדי תכנון, פתרונות אד-הוק, אילתורים מקומיים, חומרים שאוספים ברחוב או מוצאים בזבל, כל מה שנופל ליד או שעובר מתחת ליד. רדימייד, בריקולאז', אימפרוביזציה. רמה נמוכה או אפסית של חזרתיות, שיטתיות, תיעוש.

הגשה ראשונה: סחף, וארכיטקטורה ספונטנית מהרחוב

קיראו את המאמר של גי דבור "תיאוריית הסחף" המופיע בבלוג.
עליכם לצאת, בזמנכם החופשי, לסחף (שוטטות) של 8 שעות בכל מקום בעיר.
המטרה של הסחף: להביא ולהציג דוגמה מהשטח, מהחיים, של ארכיטקטורה ספונטנית.
את התיעוד של הסחף ואת הארכיטקטורה יש להציג ביום חמישי ה- 12.3, באמצעות טקסט בן 300 מילה וסרט של 3 דקות וכן כל אמצעי שעולה על דעתכם: תרשימים, שרטוטים, חפצים, מודלים.

כמעט הגשה ראשונה: מיתוג

OMA, REX, FOA, SANAA, ועכשיו גם אתם. מצאו לכם שם, המציאו לכם מותג עד יום חמישי 5.3.2009. מעתה, תרשמו את שם הקבוצ כמילת מפתח מתחת לכל פוסט שלכם שייכנס לבלוג.