יש משהו די פסיכי בעבודה הזאת, במובן הזה שבצד הפיתרון הארכיטקטוני שיש לו היגיון משלו, כל הדימויים שאתן מציגות - עם הפלסטיקים והצבעוניות הזאת של המדוזה, ועם הדיאגרמות האלה שנראות כמו תרשימים של הפריית מבחנה או של ניתוח פלסטי - מתפקדים איכשהו במקביל כסדרה של ייצוגים של גוף שאפשר אפילו להציג בנפרד בלי הפרויקט. יש לזה ערך אסתטי ורעיוני בפני עצמו שלדעתי עוד רחוק ממיצוי בפרויקט הזה, לא בגלל שלא הספקתן אלא בגלל שרק התחלתן וזהו פוטנציאל שרק מתחיל להתגלות. אני כותב את זה כי אני חושב שכדאי לכן לשים לב לזה ולחשוב איך לפתח את זה בפרויקטים הבאים.
יש משהו די פסיכי בעבודה הזאת, במובן הזה שבצד הפיתרון הארכיטקטוני שיש לו היגיון משלו, כל הדימויים שאתן מציגות - עם הפלסטיקים והצבעוניות הזאת של המדוזה, ועם הדיאגרמות האלה שנראות כמו תרשימים של הפריית מבחנה או של ניתוח פלסטי - מתפקדים איכשהו במקביל כסדרה של ייצוגים של גוף שאפשר אפילו להציג בנפרד בלי הפרויקט. יש לזה ערך אסתטי ורעיוני בפני עצמו שלדעתי עוד רחוק ממיצוי בפרויקט הזה, לא בגלל שלא הספקתן אלא בגלל שרק התחלתן וזהו פוטנציאל שרק מתחיל להתגלות. אני כותב את זה כי אני חושב שכדאי לכן לשים לב לזה ולחשוב איך לפתח את זה בפרויקטים הבאים.
ReplyDelete