"צו קיומה של מדינת
ישראל, גם צו כלכלי וגם צו בטחוני, הוא להדרים"
דוד בן גוריון1
הגיבור התנ"כי של בן-גוריון לא היה אברהם אבי האומה, גם לא משה שהביא את בני ישראל אל הארץ המובטחת, יהושע שכבש אותה או שאול ודוד שהקימו בה את ממלכתם, אלא מלך יהודה עוזיהו בן-אמציה: "…מצביא גדול, כובש מצליח ומיישב ומפריח שממה. בימיו התעצם הצבא היהודי, טופחה ההתיישבות
וההשקאה, נבנה הנמל באילת, ויחד עם הפריחה
המדינית והכלכלית צמחה להפליא גם התרבות הרוחנית והמוסרית. בימי עוזיהו קמו
נביאי-הספר הגדולים הראשונים: עמוס, הושע, ישעיהו…".2
העובדה שעוזיהו בנה
את אילת "וישִבֶהָ ליהודה",3
בדיוק כפי שצה"ל השיבה לישראל במארס 1949, היתה בהחלט סיבה
טובה נוספת להעלות את מלכותו של עוזיהו על נס.
שאלת גבולות הארץ העסיקה את בן גוריון עוד ב- 1919, ובתזכיר ששלח לאינטרנציונל הסוציאליסטי תחת הכותרת "גבולי הארץ ואדמתה"4,
הוא הבחין בין
הגבולות "היעודים, או כמו שקוראים להם לפעמים 'הגבולות האידיאליים'" ובין הגבולות "הריאליים או
ההסטוריים של התקופות השונות בדברי ימינו". תוך שהוא מלהטט
בטיעונים תנ"כים, הסטורים, גיאוגרפים ופרגמטים, הוא משרטט מפת ארץ-ישראל "יעודית"
שמתמתחת מנהר
הליטני שבצפון עד קו הרוחב "שלושים מדרגות ושלושים דקים", דרך עבר הירדן, אילת ואולי גם הלאה, "על חשבון מדבר סיני, הריק עכשיו כמעט מאדם." מאוחר יותר, ב- 1943, בכינוס של הקרן הקיימת לישראל ביום השנה לפטירתו של
אוסישקין,5 בן-גוריון כבר "מתקן" את הפסוק המפורסם "מדן ועד באר שבע", כדי להזיז את הגבול 250 ק"מ דרומה, ולהכריז על אילת (שבאותו הזמן לא
היתה קיימת אפילו על הנייר) כנקודה הדרומית ביותר של ארץ ישראל. אבל אולי חשוב עוד יותר: באמצעות שרטוט מפת
הארץ וציור נופיה, הוא מתאר את קוי המתאר העיקריים של מה שיכנו עשרות
שנים מאוחר יותר "הנראטיב הציוני" ובד בבד, מתחיל לכונן את הרטוריקה הנגדית למה שהוא כינה "עלילת הדם של הנישול": "לתנועה
הציונית שני יעודים, שניהם קשים כקריעת ים סוף" - קיבוץ גלויות והקמת
הריסות של ארץ דלה וחרבה. הארץ הזו עמדה אלפיים שנה בשימממונה, "כבשוה כל מיני כובשים, וכל אחד רק הגדיל
את חורבנה… בשלוש מלים: שמו עדן למדבר." בן-גוריון מפרט אחד לאחד את כל המחדלים שבצעו במשך 1300 שנים (כלומר, מאז עליית האיסלם) הכובשים בארץ ואת
יחסם המבזה והנפשע לפיקדון היקר שניתן בידם: הם הזניחו את
הטראסות שבנו היהודים בהרי ירושלים, הם "השמו את הבקעה הפוריה ביותר בארץ ישראל" (בקעת הירדן),
החריבו יערות, עזבו גתות, הזניחו מקורות-השקאה, נתנו לחולות הנילוס לכסות על "תרבות-ים עברית-צידונית"
שיצר "שבט עברי קדום, עמו של חירם", הפכו את "עמק-החולה המבורך למארת ביצה וקדחת", ואולי הגרוע מכל, החריבו את הנגב כי "הנגב נהרס לא בידי שמים אלא בידי אדם"6; ולפיכך, מהבחינה המוסרית, הם איבדו את זכות
החזקה על הארץ לטובתם של אלה שזה מקרוב באו כדי לכונן את ההריסות. ב- 1956, ב"דרומה", הטענה הזו תהפוך לקונקרטית עוד יותר וכבר תיווסף לה
גם נימה מסויימת של טינה שניזונה כנראה ממשקעי מלחמת העצמאות ומלחמת ההתשה של ה"מסתננים"
כמו גם מהתעצמותה
של "עלילת הנישול" (שהתבצעה "כנראה לפי תוכנית שקבע המופתי הירושלמי כמה שנים קודם
לכן"7), בן-גוריון יפנה הפעם אצבע מאשימה אל הכתובת הספציפית: "הערבים הפכו לא-מעט ארצות פורחות
ומאוכלסות למדבריות."8
כך יש לראות את
ההקשר האמיתי של האימרה המפורסמת שמופיעה שני משפטים אחר כך, ש"אם המדינה לא תחסל את המדבר, המדבר יחסל אותה"9.
לבן גוריון היו סיבות ממשיות וחשובות רבות אחרות לרצות את
הנגב - הידיעה המודרנית של הגיאוגרפיה והחשש מתהליכי המידבור
הכלל-עולמיים, הזיקה התנ"כית לעירו של אברהם, האשלג והאורניום10, המרחבים העצומים שאפשרו את הפרישה הלוגיסטית ואת שטחי
האימונים, החיץ עם השכנים, נמל באילת ושליטה
על הדרך אליו - שגרמו לו, במשא ומתן שניהל עם המצרים בתום מלחמת העצמאות, לסרב לכל ויתור טריטוריאלי בנגב. בן-גוריון רצה שלושה נהרות (הליטני, הירמוך והירדן) ושני ימים (התיכון והאדום),
אבל יותר מכל הוא
רצה את המדבר ואת כל המדבר - גם כדי שאפשר יהיה לחסל את המדבר וגם כדי שיהיה ניתן
לטעון מאוחר יותר, ש"הארץ צחיחה במרביתה". והמדבר היה הנגב, שסיפק את המרכיב העקרוני והחזותי בעיצובם של הרטוריקה
הזאת ושל המערכות השונות של הסמלים, הדימויים וההצדקות של המדינה החדשה.
הרטוריקה של השממה נשענה במידה רבה על הנוסח המוכר של
תיאורי "המסע לאוריינט"11
מהמאה ה- 19, אולם נוסף לו גם הממד של השייכות ההסטורית ("לפני אלפיים שנה היה הישוב פה צפוף ורב, כפי שמעידות החורבות המרובות"12)
וגם המרכיב המודרני, הפרוגרסיסטי של הפרויקט. יישוב הנגב, ההקרבה האישית שהוא דרש, הקשיים הלוגיסטיים
שהוא הציב, יכלו להפוך אותו לדוגמה החיה לאותו נרטיב ציוני של
כיבוש השממה והפרחתה באמצעות המוח היהודי, הזיעה הישראלית
והטכנולוגיה המודרנית. וכשם שעצם קיומו של המדבר היה העדות המרשיעה והחותכת
שאיפשרה את הפקעת זכות החזקה על הארץ מבעליה הקודמים, וכשם שריקנותו של
הנגב מאדם הפריכה את "עלילת הנישול", כך הפיכת "המדבר לעדן"
היתה לא רק
הפרוגרמה האולטימטיבית של ההגשמה הציונית, לא רק סמל ההקרבה
החלוצית, אלא בראש ובראשונה האליבי המושלם של המפעל ההתיישבותי
כולו וההצדקה שעמדה מאחורי התביעה של בן-גוריון לחזקה על הארץ כולה.
המרחבים של הנגב דליל האוכלוסיה (שהפך לדליל עוד
יותר לאחר הקמת המדינה), סיפקו, איפוא, במסגרת הגבולות שנקבעו לאחר מלחמת העצמאות, אפשרויות בלתי מוגבלות של התיישבות יהודית, ללא כל רגשי אשם ובלגיטימיות מוחלטת. החזון של בן-גוריון על הנגב
ניסה להציג אותו כמוקד שינקז אליו את יצר ההתרחבות של הציונות שהיתה עכשיו למדינה, כיעד שאליו ישאף להגיע נוער צברי חדור אידיאלים וערכי
חלוציות.13
אין ספק שהיה בחזון הזה של הנגב כדי להצית את הדמיון - לכל אורך שנות ה- 1940 המיתוס של הנגב
עוצב בעיני ילידי הארץ כארץ לא זרועה, כקרקע בתולה, כבחירה בתוך ארץ
הבחירה.14 בנוסף, הוא שימש, בדומה למקומו של המערב במדומיין האמריקאי, כמחוז של הרפתקה: מ- 1939, הוא הפך יחד עם מדבר יהודה, ליעד המועדף על
תנועות הנוער עוד לקיום טיולים ובעיקר "מסעות".15
הנופים של המכתש
ושל נחל צין היו הזירה של החינוך הצבאי והפארא-צבאי של הנוער
והתפאורה של טקס החניכה הצברי של דור שלם של צעירים שתקופת הפיכתם מנערים לגברים
חפפה בדיוק נמרץ את הפיכתם מארץ-ישראלים לישראלים. במוטיבים
האוריינטליסטיים שחדרו לתרבות הפופולרית של תנועות הנוער ושל הפלמ"ח היה יסוד "מדברי" מובהק שהתבטא בין השאר בפולקלור של הקומזיץ, הכפייה, הקפה והפינג'אן, ובהעדפה הברורה של דמות הבדואי (שממילא, לא רק שלא היה איום דמוגרפי אלא גם הקשר שלו עם הקרקע
לא נתפש כקבוע) על פני זו של הפלסטיני כ"ערבי טוב", כמודל חיקוי של אותנטיות לבנטינית, של השתרשות בארץ וכאפשרות המועדפת לדיאלוג עם השכן.
אבל מכאן ועד מילוי התביעה של בן-גוריון מהנוער "לישע העולים והשממה", הדרך היתה עוד
ארוכה: כדי להפוך את המדבר לעדן לא היה די בשירים בנוסח "מה יפו הלילות בכנען". עד כמה שזה נגע
לנוער הישראלי, הקריאה ליישב את הנגב נענתה רק בחלקה. בסופו של דבר, מי שנחלצו לישע
השממה, בנוסף למנגנון המדינתי, היו העולים עצמם, מה שמאוחר יותר הציב לפני המדינה משימה נוספת, כבירה לא פחות - ישע העולים בשממה.
כך או כך, בנסותו לתת דוגמה אישית, דוד בן-גוריון קבע את משכנו בקיבוץ שדה-בוקר שבנגב, תוך שהוא מייעד לחבל-ארץ זה גדולות
ונצורות: "המבחן העליון של ישראל הוא לא במאבקו עם כוחות עוינים
מבחוץ, אלא בהשתלטותו, בכוח המדע
והחלוציות, על שממת ארצו במרחבי הדרום והנגב".16 בן-גוריון, שסבר (ובמידה רבה של צדק) כי "כל היש בארץ זו הוא פרי 'הזיות' שנתממשו בכוח החוט המשולש של חזון, מדע וכושר חלוצי", דמיין לנגב
הרפתקאות טכנולוגיות ומדעיות מרחיקות-לכת - כורים שייצרו אנרגיה גרעינית, מפעלים להתפלת מי-ים, ניצול אנרגיה סולארית, מכרות מינראלים
ומפעלים כימיים, פיתוח מעינות-מרפא וכיוצא באלו. בדומה לרעיון "תעלת הימים" של תיאודור הרצל, גם בן-גוריון שאף להתחרות במפעל הגדול של תעלת סואץ והועיד לנגב
תפקיד חשוב בתחבורה העולמית.17 כל השאיפות הללו, שנבעו מאמונתו של
בן-גוריון במודרניזציה וביכולת המדע והטכנולוגיה, וביחוד המדע והטכנולוגיה היהודיים ("מה שעשו איינשטיין, אופנהיימר וטלר - שלושתם יהודים - לארצות הברית, לא ייבצר מאנשי המדע בישראל לעשות לעמם"18) לנצח את "מארת הטבע",
חרגו בהרבה
מגבולותיו של המיזם המקומי של הנגב. הוא ראה בחזונו מאות מליוני של תושבים אסייתים נהנים
מחזון התפלת מי-הים, משקים מדבריות ומכפילים ומשלשים את יבול כדור-הארץ,19 וכל זה כתוצאה מימוש ההזיות בכוח אותו "חוט משולש".
הקריאה "דרומה" לא כוונה רק לצעירי הארץ אלא הפכה לווקטור, לעקרון, לאידיאולוגיה "דרומית", גלובלית ואסייתית בפני עצמה שמעצם הפנייה דרומה עשויה
לשנות כליל את פני המחקר והמדעים: "ההתקדמות המופלאה של מדעי הטבע בשלוש מאות השנים
האחרונות נתרכזה עד ימינו אלה בעיקר בארצות הצפון… כאחד מעמי התרבות המעטים שחזר
למולדתו הקדומה בארץ סובטרופית וצחיחה במרביתה, שומה עלינו להתרכז
במחקרים שלא היה בהם צורך חיוני לעמי הצפון…".20
התכנית הארצית של אריה שרון מ- 1951, ממחישה היטב עד כמה
נלקח ברצינות החזון של בן-גוריון. התכנית הגדירה ארבעה אזורי השפעה כלל ארציים - האזור הצפוני שהשתרע מהשומרון ועד הגליל שבירתו חיפה; האזור המרכזי מנתניה ועד רחובות ועד תחילת השפלה
שבירתו היא תל אביב; האזור השלישי שכלל את אזור ירושלים ויהודה; הנגב, יחד עם מדבר יהודה והערבה, שהיו עדיין ריקים כמעט
לחלוטין, הוגדרו כ"אזור ההשפעה הרביעי" שהיה הגדול מכולם:
"…האזור הדרומי, שצורתו צורת משולש, נוגע בשלושה ימים: הים התיכון ע"י מגדל-גד, ים המלח בסדום וים סוף באילת. הוא כולל ארבע נפות
תכנון שאוכלוסייתן תהיה בגמר שלב א' של פיתוח המדינה בת 350,000 נפש בערך. בחלקו הצפוני של האזור נמצאים שטחים חקלאיים נרחבים, שיוכלו בגמר ביצוע מפעל המים לספק מזונות בשפע. דרומה מבאר שבע משתרעים השטחים השוממים של הנגב עד
סדום ואילת, המכילים מחצבים שונים, שישמשו יסוד לפיתוח
תעשייה רבת-מידות. באר שבע תשמש עיר בירה לאזור כולו ועיר מפתח לפיתוח
הנגב…" 21
 |
| תכנית שרון - אזורי ההשפעה |
 |
| תכנית שרון - צפיפויות |
במפה המתארת את מצב האוכלוסיה הקיימת ב- 15 למאי 1948 שמוצגת בתכנית, מופיעות 2 נקודות ירוקות המסמנות יישובים יהודיים: הדרומית שבהן היתה באר שבע.22
בטבלה שהציב שרון
בעמוד הנגדי, המתארת את נפות התכנון וערי המרכז שלהן בשלבי הפיתוח
המאוחרים, הפכו באר שבע ואילת לערים ונוספו להן עוד 2 ערים עם שמות אקזוטיים כשהיעד המוצהר של אוכלוסיית
הדרום הכוללת מגיע לכ- 13% מאוכלוסיית ישראל: באר שבע - 120,000 נפש, עיר הדרום (פרוייקט שנודע מאוחר יותר בשם "עיר הבשור")
- 165,000 נפש, כורנוב (היא דימונה)
- 40,000 נפש, אילת - 22,0000 נפש (מתוך אוכלוסיה כוללת של 2,650,000)23.
במפת חלוקת
האוכלוסיה וצפיפותה לפי נפות התכנון המצורפת24, באר שבע מקבלת 9 נקודות חומות (5,000 תושבים לנקודה), כורנוב מקבלת 2 נקודות חומות והנגב הצפוני כבר מרושת בגריד דליל אבל
אחיד, של נקודות ירוקות וחיצים ירוקים המופנים דרומה, אל מרכז ודרום הנגב. כמובן שהיכולת
ליישב את הנגב היתה תלויה במידה רבה ביכולת הלוגיסטית לרשת אותו בתשתיות של תנועה
ובעיקר של מים - כדי להביא את הנקודות החומות והירוקות הללו לכלל
מימוש, היה על אריה שרון להביא אליהן קוים כחולים. בניגוד לאזורים אחרים בהם טיפלה התכנית, אזורים שיכלו לדאוג לעצמם ושהיה להם ממילא את
הפוטנציאל להתפתחות, פיתוחו של "האזור הרביעי" היה תלוי באופן
מוחלט בתכנית הארצית. התכנית הארצית כללה איפוא לא רק את המוקדים והכיוונים
של ההתישבות אלא גם את הפתרונות הלוגיסטיים שיאפשרו את ההתיישבות גם במקומות
הרחוקים שעליהם שאפה המדינה להשתלט: -"מייסדיה האמיתיים של אלטנוילנד - כתב הרצל ב-
1902 - היו מהנדסי המים…"25 בהמשך לחזונם של הרצל ובן-גוריון, הזרמת מים מהצפון לדרום היתה כורח ראשון במעלה בפיתוח
אזור הנגב והיא שעמדה בבסיס ההגיון של מפעל המים הארצי שאת קווי המתאר שלו שרון
פרט בתכנית: שפע של חיצים כחולים שמופנים דרומה מבארות המים
שבאזור המרכז (מפעלי מים שכבר היו בשלבי ביצוע) ושמתוגברים בקוים
כחולים ומקווקוים (מפעל המים הארצי בתכנון) מהכינרת והחולה
לאגם בקעת בית נטופה ומשם אל הנגב וים המלח.
מראי מקום
1 דוד בן-גוריון -
"דרומה", דברים לראש השנה תשי"ז, 1956. (מתוך: דוד בן-גוריון - על ההתיישבות: קובץ דברים 1915-1956, סדרת מקורות, המרכז לתרבות
וחינוך בוועד הפועל של ההסתדרות, יד טבנקין והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986, עמ' 131)
2 דוד בן-גוריון -
"דרומה", שם, עמ' 128.
3 מלכים ב', י"ד, כ"ב.
4 דוד בן גוריון -
"גבולי הארץ ואדמתה", (תר"פ) שם, עמ' 20-29
5 דוד בן-גוריון -
"משא השממה", בכינוס הקרן הקיימת לישראל (י"ב בתשרי תש"ד, 1946), שם, עמ' 73-82.
6 דוד בן-גוריון -
"משא השממה, שם, עמ' 76.
7 דוד בן-גוריון -
"דרומה", שם עמ' 130.
8 דוד בן-גוריון -
"דרומה", שם, עמ' 130.
9 דוד בן גוריון -
"דרומה", שם, עמ' 130.
10 תום שגב מספר שבן-גוריון מנה ביומנו את רשימת המחצבים החבויים באדמת
הנגב, ושמכון בן-גוריון שהופקד על פרסום היומן, הסתיר ברשימה המחצבים מילה אחת שאורכה כאורך המילה "אורניום"
(תום שגב - "1949, הישראלים הראשונים", דומינו, 1984, עמ' 39), אולם נראה ששגב מתפרץ לדלתות פתוחות: בן-גוריון דיבר בגלוי על הימצאות אורניום בנגב ועל
אפשרויות ניצולו - עדות לכך נמצאת ב"דרומה" (בן-גוריון, שם, עמ' 129).
11 המסעות התמטיים של המאה ה- 19 למקורות תרבות
המערב במזרח וברומא הזינו איקונוגרפיה שלמה של חורבות. להבדיל מהחורבות
הרומאיות שהמשיכו לתפקד מאז הרנסאנס כמראי-מקום "מערביים"
הכרחיים להתחדשות
הפרודוקטיבית של המסורת הקלאסית, הניאו-קלאסיציסטיות ומאוחר יותר האקדמיסטיות , החורבות האוריינטליות היו תמיד מקומות של שממה, מוות וגסיסה שיחד עם הפנטזיות האחרות על המזרח היו
קשורות יותר למגמות הרומנטיות של הדקדנס. ר' למשל את תיאורו של אדוארד סעיד את המסעות באוריינט של
נרוול ופלובר (אדוארד סעיד -
"אוריינטליזם", תרגום: עתליה זילבר, עם עובד - אפקים, תל אביב,
2000 [1978]). בשני המקרים
האוריינט מסופר בהקשרים של מוות, זיקנה, גסיסה ומחלה. (עמ' 162, 165). הנוסח הזה, שמקשר את המזרח עם דימוי המחלה, מהדהד בבירור גם ברטוריקה הציונית - למשל בתיאוריו של הרצל את ביקורו בארץ, ובאופן שבו משמשים בערבוביה מחלתו-שלו ומראות "הארץ החולה"
(תיאודור הרצל - "ספרי הימים",
תרגום: ר' בנימין ואשר ברש, הוצאת מ. ניומן, תל אביב, כרך ג', עמ' 177 - 179). מוטיב "הארץ החולה"
חזר כמובן מאוחר
יותר אצל בן-גוריון, שרתם את תאורי הארץ ההרוסה והמוזנחת בידי כובשיה
השונים לצורך הצדקת העברת החזקה המוסרית עליה אל היהודים.
12 בן-גוריון -
"גבולי ארצנו ואדמתה", שם, עמ' 28.
13 ר' למשל "לישע העולים והשממה", דברים שנשא בכנס של
נוער המושבים בנהלל ב- 1954, שבו הוא אומר:"לא קל לבוא למקום
הזה בתביעות חדשות" אבל בכל זאת תובע מנוער המושבים להיחלץ לעזרת קליטת
העלייה ויישוב הנגב. דוד בן-גוריון, שם, עמ' 114-122.
14 על המיתוס של הנגב כמרכיב מכונן בזהותם ובתרבותם של הדורות
שנולדו בארץ, ר' למשל, עוז אלמוג - הצבר, דיוקן, עם עובד,
1997, עמ' 283-284.
15 עוז אלמוג - שם, עמ' 275. אלמוג טוען שהעניין במסעות בנגב ובמדבר יהודה והמשיכה
אליהם התעצמו בעקבות הכרזת הבריטים, במסגרת תקנות "הספר הלבן", על הנגב ומדבר יהודה כעל תחום האסור לטיולים.
16 דוד בן-גוריון -
"דרומה", שם, עמ' 137.
17 דוד בן-גוריון -
"דרומה", שם, עמ' 129.
18 דוד בן-גוריון -
"דרומה", שם, עמ' 135.
19 דוד בן-גוריון -
"דרומה", שם, עמ' 134.
20 דוד בן-גוריון -
"דרומה", שם, עמ' 129.
21 אריה שרון - תכנון פיסי בישראל, הוצאת המדפיס
הממשלתי, 1951, עמ' 11.
22 אריה שרון - שם, עמ' 12.
23 אריה שרון - שם, עמ' 13.
24 אריה שרון - שם, עמ' 15, 17. השוואה בין הטבלאות למפות בעמודים אלו תגלה מספר
סתירות. למעשה, המפות מראות את מצב הנפות בתום שלב א' של הפיתוח, שבו באר שבע היא כבר עיר בת כ- 50,000 תושבים.
25 תיאודור הרצל - אלטנוילנד (מגרמנית: מרים קראוס),
בבל, 1997 (1902).
